מתי נגמרים השבעה והשלושים, ומתי חל יום השנה

שני תאריכים, ושניהם נחוצים

ברוב המקרים בישראל הקבורה היא ביום הפטירה, ואז ההבחנה הזו אינה נראית. כשהיא נדחית — לילה, שבת, המתנה למי שטס — היא מפרידה בין שתי קבוצות של תאריכים שנמנות משני ימים שונים.

השבעה והשלושים נמנים מיום הקבורה. זו לשון הרמ“א ביורה דעה שע”ו: «ומונין שבעה ול’ מיום הקבורה». יום השנה, לעומת זאת, נקבע ליום הפטירה ולא ליום הקבורה — כך נפסק באורח חיים תקס“ח, ושם גם נאמר במפורש שאין מתענים ביום הקבורה אלא ביום המיתה.

התוצאה המעשית: קבורה שנדחתה ביומיים מזיזה את סוף השבעה ואת היום השלושים ביומיים, ואינה מזיזה את יום השנה כלל. מי שמזין תאריך אחד לשני השדות מקבל תשובה נכונה בדיוק במקרה הרגיל, ותשובה שגויה במקרה שבו זה משנה.

היום מתחיל בערב, וזה מזיז הכול

פטירה בשעה עשר בלילה שייכת כבר לתאריך העברי של יום המחרת. לא בקירוב — היום העברי מתחיל בצאת הכוכבים, וכל תאריך שהעמוד הזה מחזיר הוא תאריך עברי שהומר בחזרה ליום לועזי.

לכן יש כאן סימון נפרד לפטירה ולקבורה. שעת צאת הכוכבים תלויה במקום ובעונה, והמחשבון אינו יודע היכן הייתם ומתי; הוא שואל אתכם. סימון אחד מזיז את סוף השבעה, את היום השלושים, את אחד עשר חודש, את שנים עשר חודש ואת כל ימי השנה ביום אחד קדימה. אין בעמוד הזה שדה שההשפעה שלו גדולה יותר.

מי שנפטר בבין השמשות — בין השקיעה לצאת הכוכבים — הוא מקרה של ספק, ולגביו הורו לקבוע את יום השנה לפי התאריך של היום ולא של הלילה שאחריו.

למה השבעה נגמרים בבוקר

היום השביעי אינו יום אבלות שלם. משעמדו המנחמים מאצל האבל ביום השביעי, פוסקים ממנו דיני השבעה — «מקצת היום ככולו», ביורה דעה שצ“ה. אותו כלל חל על היום השלושים: משעלה השחר ביום השלושים, בטלה ממנו גזרת שלושים.

התאריך שמופיע כאן הוא היום שבבוקרו זה נגמר, ולא היום שאחריו. ההבדל בין שתי הקריאות האלה הוא יום שלם, והוא בדיוק ההבדל בין להגיע לבית הכנסת בזמן לבין להגיע יום אחרי.

רגל שנופל באמצע

זה החלק שאי אפשר לעשות בראש, וגם המקום שבו מחשבונים אחרים נוטים להשתתק. הכללים מרוכזים ביורה דעה שצ“ט, והם מדויקים למדי.

מי שנקבר לפני הרגל והספיק לנהוג אבלות ולו שעה אחת — הרגל מפסיק את השבעה ומבטל את המשך השבעה. שבעת הימים נזקפים כאילו נהגו בהם, ימי הרגל נזקפים גם הם, ומה שנשאר מהשלושים נמנה אחרי הרגל. מי שכבר השלים שבעה לפני שהרגל נכנס — הרגל מבטל ממנו את השלושים כולם, ואפילו חל היום השביעי בערב הרגל ממש.

הסכומים כתובים שם רגל־רגל. לפי לוח ארץ ישראל, שבו יום טוב אחד:

• פסח — שבעה נזקפים ושבעת ימי החג נזקפים, ונשארים שישה עשר ימים אחרי היום האחרון של פסח.
• שבועות — שבעה נזקפים, ועצרת נחשבת כשבעה מפני שיש לה תשלומין כל שבעה. נשארים שישה עשר.
• ראש השנה — מבטל את השבעה, ואת השלושים מבטל ממנו יום כיפור. סוף השלושים יוצא בערב יום כיפור.
• יום כיפור — מבטל את השבעה, ואת השלושים מבטל ממנו החג. סוף השלושים יוצא בערב סוכות.
• סוכות — שבעה נזקפים, שבעת ימי החג נזקפים, ושמיני עצרת נחשב כשבעה בפני עצמו. נשארים תשעה.

בשולחן ערוך עצמו הסכומים גדולים ביום או ביומיים, מפני שהוא כתוב לפי חוץ לארץ ושני ימים טובים. כאן הכול לפי לוח ארץ ישראל, וזו הסתייגות שכתובה גם ברשימת המגבלות למטה.

מקרה נוסף הוא קבורה בתוך חול המועד עצמו. אז השבעה אינם מתחילים ברגל אלא אחריו, וימי הרגל נספרים לשלושים — ואפילו נקבר בחג הסוכות, אין אומרים ששמיני עצרת מבטל.

שלושה תאריכים שקל לבלבל ביניהם

אחרי השלושים מגיעים שלושה מועדים שונים, ובני משפחה מתכננים סביבם.

אחד עשר חודש נמנה אחד עשר חודשים אמיתיים מיום הפטירה. למנהג אשכנז זהו סוף אמירת הקדיש: «ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י“א חדשים», מפני שמשפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש, ואין הבן עושה את אביו רשע. למנהג ספרד ועדות המזרח אומרים קדיש כל השנה ומפסיקים שבוע אחד בתחילת החודש השנים עשר, ובסוף אחד עשר חודש עורכים אזכרה ולימוד.

שנים עשר חודש הם שנים עשר חודשים אמיתיים מיום הפטירה, וכאן נגמרים דיני האבלות על אב ואם.

יום השנה הוא התאריך העברי של הפטירה, בכל שנה.

בשנה פשוטה שני האחרונים נופלים על אותו יום. בשנה מעוברת הם נפרדים בחודש שלם: שנים עשר חודש כלים חודש לפני שמגיע התאריך העברי של הפטירה. מי שקורא «שנה» ומתכוון לשנים עשר חודש יפספס את יום השנה, ולהפך.

על קרוב שאינו אב או אם אין אחד עשר חודש ואין שנים עשר חודש — האבלות מסתיימת בשלושים, ולכן שתי השורות האלה ריקות כשבוחרים «קרוב אחר».

אדר, ועוד אדר

בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר, ופטירה שחלה באדר של שנה פשוטה צריכה לנחות באחד מהם. כאן שתי המסורות אינן מסכימות, וזה כתוב בשולחן ערוך ובהגהה עליו באותו סעיף באורח חיים תקס“ח.

לשון המחבר: «כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר והשנה מעוברת יתענה באדר ב’». לשון הרמ“א שם: «ויש אומרים דיתענה בראשון… וכן המנהג להתענות בראשון», וכך גם דעתו ביורה דעה ת”ב. שני הצדדים מסכימים על הכיוון השני: מי שנפטר באדר א’ מציינים לו באדר א’, ומי שנפטר באדר ב’ מציינים לו באדר ב’, ובשנה פשוטה שניהם חוזרים לאדר האחד שיש בה.

זו הסיבה היחידה כמעט שיש בטופס בחירת נוסח, והיא נראית לעין ברשימת ימי השנה: אותה פטירה מייצרת שתי רשימות שונות, ובשנים המעוברות שבהן ההפרש הוא חודש שלם.

ל׳ בחודש, בשנה שאין בה ל׳

חשוון וכסלו הם החודשים היחידים שאורכם משתנה: יש שנים שיש בהם שלושים יום ויש שנים שיש בהם עשרים ותשעה. פטירה בל’ בחודש כזה נתקלת אחת לכמה שנים בשנה שאין בה תאריך כזה בכלל.

למנהג ספרד ועדות המזרח התשובה פשוטה: עורכים את האזכרה בא’ לחודש הבא. למנהג אשכנז התשובה תלויה בדבר שאיש אינו חושב למסור — האם השנה הראשונה שאחרי הפטירה הייתה מלאה או חסרה. המשנה ברורה מביא את המגן אברהם: אם השנה הראשונה הייתה חסרה, נקבע היום בכ“ט לאותו חודש ונשאר שם; ואם הייתה מלאה, נקבע היום בראש חודש ונשאר בראש חודש גם בשנים חסרות שאחריה. המשנה ברורה עצמו פותח את הדיון ב«צריך עיון» ומסיים ש«העולם נוהגין כהמגן אברהם».

המחשבון מיישם בדיוק את זה, ולכן ברשימת ימי השנה של פטירה כזאת יש שורות שנראות לא עקביות — הן עקביות, והן תולדה של השנה הראשונה.

מה אין כאן

אין כאן פסיקה. יש כאן תאריכים, והמקורות שלפיהם הם חושבו כתובים למעלה כדי שאפשר יהיה לבדוק אותם. שאלה על מקרה מסוים — קבורה שנדחתה שבוע, אבלות שהתחילה משמועה, שני אבלים באותה שנה — היא שאלה לרב הקהילה או לחברה קדישא, ולא לעמוד באינטרנט.

שמועה רחוקה אינה כאן. מי שנודע לו על הפטירה אחרי שלושים יום נוהג דין אחר לגמרי, וגם מי שנודע לו בתוך שלושים סופר משעת השמועה ולא משעת הקבורה. אלה סימנים נפרדים בשולחן ערוך והם לא מתקפלים לטופס הזה.

הלוח עצמו אינו מסתיים בשנה מסוימת. הלוח העברי הקבוע הוא נוסחה ולא טבלה — המולד, ארבע הדחיות, ושש אורכי השנה האפשריים — ולכן אין כאן שנה שממנה ואילך התשובה נעשית ניחוש. הטווח שהטופס מקבל הוא החלטה על מה סביר לשאול, לא גבול של החישוב.